פסק-דין בתיק ת"ק 16320-04-11

1.         התובעת 2 (להלן:"התובעת") נהגה ברכבו של התובע  1 (להלן:"התובע").

            ביום 9.2.11 נהגה התובעת בכביש דו סיטרי בעל נתיב אחד לכל כיוון המופרד בקו הפרדה רצוף.

            עת החלה התובעת בפניה שמאלה למשק, נסעה הנתבעת 1 (להלן:"הנתבעת") מאחורי רכב התובעת ועקפה את רכב התובע תוך חצית קו הפרדה רצוף והדפה את רכב התובע לעבר רכב אחר אשר חנה בכניסה למשק.

            כתוצאה מנהיגתה הנתבעת, נגרמו לתובע נזקים בסך של 18,572 ש"ח, הכולל בחובו: ערך הרכב בניכוי שרידים סך של 16,032 ש"ח, שכ"ט שמאי בסך של 1,540 ש"ח, שונות- עוגמת נפש וטרחה בסך של 1,000 ש"ח.

            מאחר והתובעים סבורים, שהאחריות לגרם התאונה והנזק רובצת על הנתבעת - הגישו הם תביעה זו לחייב את הנתבעת ואת המבטחת שלה - הנתבעת 2 (להלן:"המבטחת") לשלם להם את סכום הפיצוי הנ"ל.

2.         הנתבעות סבורות שיש לדחות את תביעת התובעים, משום שאין הן רואות אחריות כלשהי באופן נהיגתה של הנתבעת אלא, אשמתה של התובעת - היא אשר גרמה לתאונה זו.

            להצדקת טענות אלו, מעלות הן, בין היתר, בכתב ההגנה את הטענות הבאות:

א.         הנתבעת הבחינה ברכב התובעים חונה בצד ימין של הכביש ורכב חונה זה, הפריע לנתבעת להמשיך בנסיעתה ולכן צפרה והבהבה על מנת שרכב התובעים ימשיך בנסיעה וניסתה לראות האם מגיבים להבהובים וצפירתה.

לאחר מספר ניסיונות, משלא הייתה תגובה מצד התובעת - החלה הנתבעת בביצוע עקיפה על פי חוק.

ב.         לפתע, לקראת סיום העקיפה החל רכב התובעים בנסיעה ללא שום אזהרה מצדו ופגע ברכב הנתבעת.

3.         שמעתי את הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים אשר צורפו ואשר הוגשו במהלך הדיון ולאחר בחינת כל חומר הראיות, הגעתי למסקנה, שגם אם התאונה אירעה על פי העובדות שמעלה התובעת או הנתבעת - הרי שעובדות אלו מצביעות ומוכיחות, ששתיהן לא נהגו במידת הזהירות הדרושה - לא בזמן הפניה ולא בזמן העקיפה וכתוצאה מאי זהירות זו של שתי המעורבות בתאונה, אירעה ההתנגשות בין הרכבים.

            לכן, בנסיבות אלה, אני מחליט לחלק ביניהן את האחריות באופן כזה, שיש לייחס לתובעת אחריות בשיעור של 40% ואילו לנתבעת יש לייחס אחריות בשיעור של 60%  זאת מן הנימוקים הבאים:

א.         א)         הנתבעת טוענת, שרכב התובע חנה בצד ימין של הכביש והפריע להמשך

נסיעתה. אני לא מקבל טענה זו, משום שאם אכן, התובעת חנתה בצד ימין

של הכביש - מדוע חניה זו הפריעה להמשך נסיעתה?

נציג המבטחת אף ניסה לאמת העובדה, שהתובעת אכן חנתה בצד ימין, אך התובעת הכחישה טענה זו והסבירה שהייתה כל הזמן בתנועה קדימה. (ראה בעמ' 2 לפ',ש' 10- 15)

אין לי אלא לקבוע, שאין להוציא מכלל אפשרות שרכב התובעת אכן עמד - אך לא בצד ימין של הכביש אלא עמד לפני שפנה שמאלה לעבר המשק.

ב)         כך גם איני מקבל טענת הנתבעת, שרק לקראת סיום העקיפה החלה התובעת בנסיעה, שכן אילו כך היו פני הדברים - הפגיעה ברכב התובע לא הייתה באותו מקום הנראה בתמונת רכבו - ת/2.

ג)          אני גם לא מקבל את טענת הנתבעת, שרכב התובע פגע ברכבה, אלא העובדות שנבחנו על ידי בית המשפט מצביעות על כך, שהנתבעת פגעה